הביוגרפיה של אברהם אל כביר - מגדולי הכלכלנים בעיראק (בגדאד 1885 – לונדון 1973)


כתבה: ספי גבאי - מורה להיסטוריה לשעבר ומדריכה מתנדבת במוזאון יהדות בבל


עידן הקורונה אילץ אותי לחפש אלטרנטיבה לכך שנבצר ממני, למשך תקופה זו, להדריך קהל. לכן צללתי לנבכי הספרייה העשירה של המוזיאון, הצצתי ונכוויתי. כמובן בעזרתו האדיבה של הידען והספרן הראשי יעקב זמיר.

בחיפושיי בספרייה הגעתי לביוגרפיה של אברהם אל כביר, אשר מחברה קבע לה את השם: "My SPIRITUAL LIFE OR THE STORY OF A PEPLEXED MIND" (חיי הרוחניים או הסיפור של אדם נבוך ואובד עצות). כתב יד מרשים כתוב בשפה האנגלית במכונת כתיבה ובו כ-400 עמודים בעלי תוכן עשיר במיוחד שנוגע בכל תחום בחיי הקהילה היהודית בעיראק, בחייו האישיים ובפוליטיקה העיראקית ובגלובלית. לא התמקדתי בתיאורה של החברה היהודית מנקודת מבטו ,אלא יותר בדמותו של האיש ובהישגיו האישיים. כתב היד הוא מסמך נדיר, עשיר במידע ובתובנות לגבי מרבית האירועים הדתיים, החברתיים והפוליטיים שהתרחשו בעיראק מאז עצמאותה.

הביוגרפיה נמסרה ע"י אברהם אל כביר בשנות ה-70 של המאה ה-20 לידי מר מרדכי בן פורת למשמרת במוזיאון מורשת יהדות בבל.

הביוגרפיה כתובה בצורה מסודרת מאד, כל נושא מפורט על כל היבטיו ובראש כל נושא ראשי פרקים ועימוד של הנושאים. בכל הקלסר עב הכרס, אין כמעט תיקונים. הביוגרפיה הודפסה במכונת כתיבה בשפה האנגלית, למעט מילות הפיוטים הדתיים שאותם רשם בכתב ידו בעברית בכתב חצי-קולמוס, וכן מונחים ומושגים עיראקיים שהזכיר בתעתיק אנגלי, ואותם הוא הוסיף בתעתיק בכתב יד בערבית.

עפ"י התאריכים המצוינים בכל נושא, הביוגרפיה לא נכתבה באופן רצוף. התאריך המוקדם ביותר של הכתיבה היא משנת 1961, כנראה מיד לאחר שעזב את עיראק והשתקע באנגליה. והמאוחר ביותר הוא ב-1970 כשהיה כבר בן 85. התאריכים האחרים שמצוינים : ב-1961 כתב על האירועים הפוליטיים בעיראק, ב-1963 סיכם את השקפתו על החיים הדתיים, ב-1964 - על חייו המקצועיים וב-1967 על סופה של הקהילה היהודית בעיראק. בזכרונותיו כתב את דעותיו על החברה המודרנית, על מוסר, על פוליטיקה בינלאומית ועוד, אך העיד על עצמו שעם הזמן השקפת עולמו השתנתה ולכן גם עשה שינויים והגהה בפרקים הספציפים הללו.

בפרק הסיום הוא סיפר על כך שבמשך כל חייו הבוגרים הוא אסף מאות מסמכים, תעודות, פרסומים אבל לצערו, בנובמבר 1958 כמה חודשים אחרי ההפיכה של עבד אל-כרים קאסם ובעקבות האירועים שהתרחשו ביולי אותה שנה, (אינו מפרט מה היו האירועים שכל כך השפיעו עליו לרעה) ובפרץ של ייאוש ותסכול ,השחית את כל החומר הדוקומנטרי שאסף. אבל זמן קצר אחרי כן הבין את חומרת המעשה וישב

לשחזר את כל המסמכים והאירועים שהתרחשו. לכן נראה ,שהכתיבה המסודרת אמנם החלה אחרי 1961 כשהיה באנגליה, אבל היא התבססה על הנקודות ששחזר לאחר השחתת המסמכים 1958.

אל כביר מדגיש שבכתיבתו אין לו יומרות להיות איש מדע או איש מחקר כשהוא כותב על נושאים שונים, אלא אלו הן השקפות העולם שלו מתוך בחינת המציאות ולימוד עצמי במשך שנים עקב היותו במרכז החיים הפוליטיים של עיראק מצד אחד ושותף פעיל בחיים הקהילתיים של היהודים מצד שני.

אל כביר הוא דמות שנויה במחלוקת בעיני פעילי התנועה הציונית החלוצית, בכל הקשור לעמדתו כלפי התנועה הציונית בעיראק. עד ליציאת היהודים מעיראק הוא ביקר את פעולותיה של התנועה הציונית והאשים אותה בכך שאילצה את היהודים לאמץ זהות כפולה, דהיינו: להזדהות עם פעולותיה של התנועה והמדינה היהודית מחד ומאידך להמשיך להיות אזרחים נאמנים במדינה העיראקית. לדעתו פעולותיה של התנועה הציונית היו אחראיות בחלקן ליחס העוין שהתפתח אצל השלטונות המוסלמים כלפי המיעוט היהודי בעיראק (אם כי לא נפקדת ביקורתו כלפי השליטים המוסלמים שהיו אחראים במידה רבה להסתה והפעלת אמצעי טרור כלפי הקהילה היהודית). יחד עם זאת, כשיצאו רוב היהודים מעיראק הוא שיבח את חברי המחתרת הציונית על כך שהצליחו להוציא את מרבית היהודים בפרק הזמן הקצר שהוקצב להם, וזאת בצורה מאורגנת, תוך שמירה על חייהם והבאתם בבטחה למדינה ישראל, חרף הכאוס ששרר במדינה והעדר עזרת השלטונות או עזרה בינלאומית אחרת.

מי שמתוודע לתולדות חייו יכול להבין כיצד עוצבה אותה השקפת עולם. אפשר להסכים או להתנגד לה, אולם קשה להתכחש לגאוניותו של האיש שהגיע להישגים כה מרשימים בממשל העיראקי, וזאת בתקופה כל כך לא יציבה ומאיימת כפי שהייתה בשנים 1930 והלאה.

אל כביר פותח את הביוגרפיה שלו בתיאור הדברים החשובים שעיצבו את השקפת עולמו. את עצמו הגדיר כ"ערבי יהודי", וזאת משום שנסיבות חייו הביאו אותו לחיות בקרב בני שתי התרבויות ולהפנים את ערכיהן ומנהגיהן.

הוא נולד למשפחה דתית אדוקה. לאמו הייתה אמנם השכלה דתית מוגבלת, אולם קרבתה המשפחתית לרב עבדאללה סומך (ראש ישיבת "בית זילכה" בבגדאד), הקנתה משנה תוקף לאדיקותה. היא שמרה בקפדנות על מסגרת חינוך דתי והייתה הדמות הדומיננטית בעיצוב אישיותו. אביו היה בין היתר איש ספר. בביתם הייתה ספריה גדולה עם כל כרכי התלמוד וספרי חכמים רבים. יחד עם זאת אביו עסק לפרנסתו בתחום מאוד לא שגרתי ולא אופייני ליהודים בעיראק. לעתים קרובות במשך השנה עסק אביו בגידול עדרי כבשים באזור המדברי בפאתי בגדאד. בתקופות אלו היו בני המשפחה עוזבים את ביתם בעיר בגדאד ונוסעים למדבר ששכן בפאתי העיר ושם נוטים את אוהליהם בשכנות לאוהלי הבדואים, ולכן עם הזמן פיתחה המשפחה ובעיקר אברהם קשרי ידידות עמוקים עם הבדואים. בני המשפחה לנו באוהלים וישנו על מחצלות כמנהג הבדואים, וגם אברהם הצעיר אימץ את מנהגיהם של הבדואים והיה משוטט במדבר יחף ועוזר לאביו עם עדרי הצאן. זכור לו ,שאביו נהג לרכב על סוסה, אבל נכבדים ערבים לא אהבו זאת ואילצו

אותו, לדאבון לבו להיפטר מהסוסה, אם מפאת דעה קדומה, שיהודים לא אמורים לרכוב על סוסים, אלא רק מוסלמים או מקנאה. כשהיו שבים לביתם בבגדאד העיר, בילה אביו את רוב זמנו כשהוא שקוע בלימוד הגמרא ובספרי קודש נוספים, ואילו אברהם היה ממשיך בלימודיו בענייני דת בישיבה הפרטית של משפחת זכריה, ומאוחר יותר, בישיבה הידועה "מדרש זילכה", תחת שרביטו של החכם ראובן בלבול. כמו כן שמע בקביעות את דרשותיו של גדול רבני עיראק הרב יוסף חיים (הבן איש חי), אשר על התרשמותו העמוקה ממנו כבחור צעיר הוא כותב: "שכיבד אותי בתשומת לב ומאוחר יותר כיבד אותי בידידותו".

הודות ללימודיו רכש אברהם השכלה מקיפה בדת היהודית. הוא העריך מאוד את גדולי חכמיה. פרק מיוחד ונרחב בביוגרפיה הוא מקדיש לעיקרי הדת היהודית. העובדה שילדותו עברה עליו בשני עולמות מקבילים ושונים בהם חווה חוויות מאושרות יכולה להסביר את אהבתו לשני העמים, מבלי להרגיש כל סתירה בעניין. כאבו הגדול היה כאשר שני העמים האהובים עליו הפכו לאויבים.

אל כביר היה אוטודידקט והרחיב את השכלתו בתחומים רבים. בין היתר קרא את ספריהם של משוררי ספרד וידע לצטט משיריהם וקרא והעמיק בספרות ובפילוסופיה של המאה ה-19 באירופה. שתי הדתות המונתיאסטיות הנוספות, האסלאם והנצרות, סקרנו אותו במיוחד. לכן כשלמד בקולג' והמרצה שלו הציע לו לקחת קורס בתיאולוגיה מוסלמית שמח על כך מאוד ונענה להצעה, בפרט בשל בקיאותו בתיאולוגיה היהודית ,שהיתה מבחינתו בסיס מעניין להשוואה. בסופו של דבר הגיע למסקנה שיש דמיון רב בין שתי הדתות, הן מבחינה תיאולוגית והן מבחינת הפרקטיקה הדתית.

היכרותו עם הדת הנוצרית הייתה בנסיבות אחרות. הוא מספר כי בהיותו בן 7 , עברו הוא ואביו באחד הרחובות בשכונה נוצרית, כאשר לפתע נער צעיר התפרץ לעבר אביו והאשים את היהודים בצליבת המשיח הנוצרי. אברהם הילד היה המום. הוא זוכר שחשב לעצמו: האם אבי רוצח? או שמא שייך לחבורת רוצחים?

בזכרונותיו אל כביר אינו מספר מה הייתה תגובת אביו, אבל הוא לא שכח את המקרה. שנים רבות לאחר מכן, כאשר הגיע לידיו עותק של הברית החדשה בערבית, צלל לתוכה מיד. הוא ביקש להרחיב את ידיעותיו בספרות התיאולוגיה הנוצרית, וכל זאת מתוך רצון למצוא תשובה להאשמה הישנה. אחרי עיון קפדני בדת הנוצרית הגיע למסקנה שאין שחר לאשמת אביו וכמובן לא ליהודים. הדת הנוצרית מבוססת על הרעיון שהמשיח צריך למות, כציווי אלוהי שנועד לגאולת האדם מהחטא הקדמון. לכן גם אם היהודים אשמים במותו של ישו, הרי שהם רק הוציאו לפועל את הצו האלוהי. אל כביר היה סבור שגם אם בשנים האחרונות הכריזה הכנסייה על חפותם של היהודים מרצח ישו, קשה למחול להם על מאות שנים של סבל עצום שהמיטו על היהודים.

קצרה היריעה מלספר על חיים כה רב-גוניים ומלאים כשל אל כביר במספר דפים אלו. אי לכך, אבקש להתמקד כאן בחייו המקצועיים של אל כביר. הקורא שיבקש להעמיק עוד בפרטי חייו יוכל למצוא את הביוגרפיה בספריית מוזיאון מורשת יהדות בבל.

אל כביר כיהן כחשב כללי במשרד האוצר 25 שנה מ-1921 עד 1946 ולאחר מכן כיהן כחבר דירקטוריון בבנק המרכזי עד 1958. שירותו היה תחת 25 שרי אוצר, אשר חלקם מונו פעמים מספר וחלקם חדשים, שירות ארוך ורצוף במשרה ממשלתית חשובה, דבר לא שגרתי בממשלות עיראק, הן בשל התחלופה הגדולה של שרי האוצר והן בשל יהדותו של אל כביר (היהודים היו מיעוט נרדף בעיראק החל משנת 1930).

מרבית פעילותו הייתה אמנם בשירות הציבורי הכללי, אבל מקומו לא נפקד כחבר פעיל במועצות החינוך והבריאות של הקהילה היהודית.

תחילה התנגד אל כביר לעבוד במשרה ממשלתית. הוא העריך כי כישוריו בתחום הכלכלה והמשפטים יאפשרו לו להגיע להישגים כלכליים הרבה יותר משמעותיים אם יבחר במשרה במגזר הפרטי ולא במשרה בשירות הציבורי. מי ששכנע אותו לקבל את התפקיד היה שר האוצר הראשון יחזקאל ששון, שהיה יהודי - אישיות מוערכת ע"י ערבים, יהודים ואנגלים כאחד. שבועיים קודם להצעתו מונה ששון ע"י פייסל הראשון מלך עיראק לשר האוצר. ששון ביקש מאל כביר לשמש כעובד במשרד החשב הכללי, תחילה בתפקיד זוטר, אבל הבטיח שזו רק ההתחלה. הוא טען שלשניהם תהיה זו הזדמנות חד פעמית להיות מחלוצי שיקומה של עיראק, לאחר שהפכה למדינה עצמאית אחרי מאות שנים ולגרום לשגשוגה ולהשבתה למורשת המפוארת של עברה.

אל כביר היה צריך להתמודד עם מכשולים ואתגרים רבים בתוקף תפקידו. הנה כמה מתוך רבים שהוא מתאר בביוגרפיה שלו:

יהודים לא עבדו במנגנון הממשלתי בתקופה העות'מנית. זה היה בשליטה בלעדית של מוסלמים, שהתרגלו לתת הוראות ליהודים ולא להפך. הקושי לקבל יהודי התבטא כבר עם כניסתו למשרד: רוב העובדים הסתכלו עליו בעוינות גלויה, התעלמו ממנו ואף מנעו ממנו אינפורמציה הקשורה לעבודה אבל הבטיח לעצמו שהם לא ישברו את נחישותו להצליח. ואכן, מהר מאוד הוא השתלט על כל עניני המשרד.

עבודה עם הפקידות האנגלית אף היא לא הייתה פשוטה. האנגלים שקיבלו את המנדט על עיראק היו אמורים על פי ההסכם להכשיר את העובדים המקומיים לנהל בעצמם את האוצר. אבל בפועל לא מיהרו לעשות זאת וניסו לשמר את שליטתם על המנגנון וזאת בניגוד לעמדת השר העיראקי אחמד פהמי, שדרש מאל כביר למהר ולהעביר את העבודה במשרד לידיים ערביות.

עוד משימות לא פשוטות היו, בין היתר, להכין צוות עובדים משכיל ומיומן, לקבוע רגולציה מתאימה, לכונן חוקים ותקנות למנהל מודרני, ולהעביר את כל המשרד מניהול בשפה האנגלית לניהול בשפה הערבית.

הכנת העובדים הייתה המורכבת ביותר וגררה הרבה תרעומות וכעסים. במשך מאות בשנים התרגלו במשרדי הממשלה ,שעובד מתקבל לא בשל כישוריו והתאמתו ,אלא בשל קשריו ובשל כמות השוחד ששילם. לכן, רוב העובדים היו חסרי כישורים ונשארו לפרקי זמן קצרים עד שמועמד אחר שילם סכום שוחד גבוה יותר, או היה מקורב למישהו יותר חשוב בפוליטיקה. כדי לשנות נוהג מושרש זה נקט אל כביר עמדה

מאוד חד משמעית וקשוחה, גם במחיר עימותים עם הממונים עליו. לצורך זה הקים מערך של קורסים במשרד, כשהוא מנהל את הלימודים ואף מלמד בעצמו את העובדים. אח"כ ניסח מבחני ידע ומבחני אישיות להתאמת המועמדים.

כדי למנוע ניסיונות לשחד אותו, הורה לבני משפחתו ולעובדיו לא לקבל מתנות כלשהן מאנשים.

הרבה ניסיונות נעשו במטרה לעקוף את הוראותיו כדי להתקבל לעבודה. יום אחד הגיע למשרדו מועמד עם המלצה משר האוצר יאסין אל האשמי. אל כביר הסביר לו שעל אף ההמלצה הוא חייב לעבור בחינת התאמה. המועמד הסתכל עליו בתדהמה. לאחר מכן שאל אותו כיצד הוא מעז לדחות את המלצת השר הממונה. אברהם השיב לו שאין שינוי בעמדתו .כעבור זמן מה הופיע השר בחדרו ושאל את אל כביר האם זה נכון שהוא דחה את המלצתו. אל כביר השיב בחיוב: "כן. הרי אתה יודע את עמדתי בעניין אז למה שלחת אותו אלי?", על זה ענה אל האשמי: "פוליטיקאים לא יכולים להרשות לעצמם אנשים לא מרוצים". אולם למרות הכל בסופו של דבר נכנע לדרישתו של אל כביר.

גם כלפי אנשים מבני עדתו נהג אל כביר באופן דומה. כאשר קרוב משפחה או ידיד ביקש לעקוף את הנהלים היה מסרב גם במחיר ניתוק קשרים או כעסים כלפיו. מאידך כאשר ניצלו או נהגו בחוסר שוויון כלפי עובדים יהודים הגן עליהם גם במחיר עימות עם מעסיקיו.

דוגמא לכך - כאשר היה צורך לבחור חברה שתבנה את בניין הבנק המרכזי, מבין כל החברות שהתחרו במכרז הייתה החברה הראויה ביותר של "ראשיד עלי ושותפו". שם השותף לא הוזכר, אולם לאחר בירור שמו הסתבר שהוא יהודי. כל חברי הדירקטוריון הצביעו נגד, ובראשם יו"ר הדירקטוריון גורג גורגי, ערבי נוצרי. אל כביר היה היחיד שהצביע בעד. בתום הדיון הגיע אליו יו"ר הוועדה ושיבח אותו על אומץ לבו להציג עמדה שונה כנגד כל חברי הדירקטוריון. אל כביר שאל אותו: "מדוע לא הצבעת גם אתה בעד ההצעה? הרי ידעת שזו ההצעה הטובה ביותר." יו"ר הוועדה ענה: "משום שזו המדיניות לא להעסיק יהודים". על כך השיב אל כביר: "עצתי לך, שנוצרים לא יתמכו בהחלטות נגד יהודים, כי הרוב תמיד יחפש מיעוט כדי לדכא ולשנוא אותו, לכן כאשר היהודים יפסיקו להיות בעיראק, הזעם של הרחוב יופנה כלפי המיעוט הנוצרי שיוותר, אלא שאז מצבם יהיה הרבה יותר גרוע ,משום שהם נעדרי החוסן הנפשי שרכשו היהודים במשך מאות שנים של רדיפות, השפלות וסבל".

אחת השיטות שלו להתמודד עם הכוחות שפעלו נגדו הייתה להחזיק מכתב התפטרות בכיסו. בכל פעם שקיבל איום כלשהו מפוליטיקאים היה מוציא מיד את מכתב ההתפטרות ומגיש להם. הוא נדהם, שלמרות הכל אף אחד משרי האוצר שעבד במחיצתם לא פיטר אותו ואף גיבו אותו.

הממונים עליו הכירו בכישוריו הרבים ובהדרגה הרחיבו את סמכויותיו ואף הטילו עליו תפקידים מעבר לתחום עבודתו כחשב כללי במשרד.

התפקיד הראשון שהוטל עליו היה בשנת 1924 והוא לייצג את ממשלת עיראק בוועידה בתורכיה ,שדנה בחוב העות'מני בהתאם להסכם לוזאן. בוועידה היו אמורים לדון בחלקן היחסי של כל הפרובינציות שהיו תחת השלטון העות'מני בחוב הכללי. התפקיד היה מאוד אחראי, ולא היה לו כל ניסיון בדיפלומטיה מהסוג הזה. בנוסף, הוא נשלח לוועידה בלי הנחיות ברורות ובלי הכנה מוקדמת, מה שהצריך אותו ללמוד את הנושא בפרק זמן קצר כדי להתמודד עם כל המשתמע מהסכם זה.

לאחר דיונים רבים בוועידה הצליח אל כביר להשיג תנאים נוחים לחלקה של עיראק בחוב, וכן עשה זאת עבור יתר הפרובינציות של האימפריה, ביניהן פלשתינה. הוא אף קיבל מכתב הערכה מהנציב הבריטי בפלשתינה, הרברט סמואל, על הישגיו גם לגבי פלשתינה ויתר הפרובינציות. את טיוטת ההסכם שלח לשר וזה אישר את הישגיו. מששב לעיראק זכה לקבלת פנים אוהדת על הישגיו בוועידה, שהתפרסמה בעיתונות. המלך פייסל זימן אותו לארמון והקדיש זמן רב כדי לקבל את כל האינפורמציה על הדיונים ועל ההחלטות. מאז הוזמן פעמים מספר לארמון המלך, לעתים בענייני עבודה ולעתים לאירועים חברתיים ביחד עם אשתו. הוא רחש הערכה רבה לאינטליגנציה של המלך, לראייתו המתונה ומפוכחת של המצב. מותו של פייסל בשנת 1933 השאיר לדבריו של אל כביר חלל רציני בעיראק ,שאלו שבאו אחריו לא הצליחו למלא.

הפעם היחידה שנתגלעה מחלוקת בינו לבין יחזקאל ששון היתה בשאלה האם לשלם את החוב או להתעלם. ששון סבר שיש להתעלם משום שעיראק לא הייתה שותפה להחלטות בהסכם לוזאן. אל כביר סבר שבכל זאת יש למלא הסכמים בינלאומיים, וזאת כדי ששמה הטוב של עיראק לא ייפגע כמי שלא עומדת בהסכמים וירתיע יזמים מלהשקיע במדינה. ההכרעה נדחתה למועד רחוק יותר.

לחלק מהנציגים הבריטים בעיראק היו נטיות אנטישמיות. זה בא לביטוי במפגשים חברתיים. באחת ממסיבות האירוח של המשלחת העיראקית לבריטניה שאל כביר עמד בראשה, קם אחד הנציגים הבריטים פרידריק קייבל (Fredrick Keeble) ואמר לו: "שמור על עצמך מפני האינטריגות של היהודים". קיבל לא היה מודע למוצאו היהודי של אל כביר. בדרך כלל נהג אל כביר לענות להערות ברוח זו שאותו מעיר "מצא את הכתובת הלא נכונה, כי אני יהודי", אולם בפעם זו התאפק מלענות, משום שהמארחת הייתה מאוד נבוכה ואל כביר ביקש שלא להקשות עליה.

התפקיד הקשה ביותר עמו התמודד אל כביר היה שינוי המטבע העיראקי ממטבע תורכי למטבע חדש שייצג את עיראק העצמאית. התהליך היה כרוך בהתנגדויות עזות. על אל כביר הוטל התפקיד לבדוק את כל ההיבטים של החלפת המטבע: סוג המטבע והשטרות, מה יודפס עליהם, לאיזה מטבע או ערך זהב להצמיד את זה והיבטים מורכבים נוספים. הגשת ההצעות שלו נתקלו בדיונים בעד ונגד בפרלמנט עד שהגיעו לבסוף לצורה המוסכמת. משסיים את כל התהליך עד לעיצוב השטר הסופי והמטבעות, בא שלב הטמעת הכסף והחלפת הכסף הקיים. רבים מפשוטי העם פחדו להחליף את המטבע הישן או זלזלו בשטרות החדשים. שר האוצר סבר שיש לכפות את קבלת המטבע, אך אל כביר גרס שצריך לעשות זאת בהסברה ובשכנוע. אי לכך עבר לאורכה ולרוחבה של עיראק, נפגש עם שייח'ים ועם אנשים פרטיים וענה לכל שאלותיהם

ופחדיהם. לבסוף התקבל המטבע החדש בעיראק ובעולם. על הצלחתו במשימה קיבל משר האוצר תשורה כספית גבוהה וכן מתנה אישית בצידה - קופסה מלאה מטבעות חדשים.

במאי 1941 חוללו ראשיד עלי אל כילאני, פוליטיקאי שכיהן בעבר מספר פעמים כראש הממשלה ביחד עם 3 קציני צבא הפיכה צבאית. המלך ושריו ברחו מהעיר. הצבא העיראקי בפקודתם של חבורת המהפכנים הפציץ את המטוסים הבריטים שחנו בשדה תעופה חבנייה, ותוך פרק זמן קצר תפסו המהפכנים את השלטון בעיראק והבריטים סולקו. התושבים היהודים התכנסו בבתיהם מחשש לחייהם, וזאת בשל עמדתם האנטי יהודית של שלוש קציני הצבא שחברו לראשיד עלי. בנוסף, הממשלה של ראשיד עלי הושפעה מההסתה האנטי יהודית של חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, וד"ר גרובה, נציגו של היטלר בעיראק. אחד הקצינים, שונא יהודים קיצוני, ארגן חבורות נערים במתכונת קדם צבאית שנקראה "אל פתוואה" בכדי לנהל טרור נגד מתנגדים, אולם מטרתו העיקרית של הארגון היתה לפגוע ביהודים. חלק מנערים אלו הגיעו יום אחד למשרדו של אל כביר, קיללו ואיימו על חייו, כאשר רק התערבותו המהירה של השר מנעה פגיעה בו. לאחר מכן הוצמדה במשך כל התקופה שמירה אישית עליו .הוא היה במתח רב באשר לבני משפחתו, וזאת משום שמרבית היום שהה במסגרת עבודתו. לכן החליט לשלוח אותם לאיראן לעיר קארמנשה עד שיתברר המצב בעיראק.

מדיניותם של חברי ההפיכה הייתה אנטי בריטית ופרו נאצית. הם ביקשו לסלק במהירות את הנוכחות הבריטית מעיראק. אחרי שניטרלו את הכוחות הבריטיים החליטו להשתלט על שלושת הבנקים הבריטיים הגדולים. זו הייתה הפרה של כל ההסכמים הבינלאומיים והייתה לכך השלכה על יחסיה הבינלאומיים של עיראק.

גם במשבר החמור הזה אל כביר נתבקש ע"י השר הממונה למצוא פתרון. הדילמה הייתה קשה. האם ניתן במצב זה למצוא פשרה? אל כביר החליט לפנות לשגריר האמריקאי בעיראק (שייצג בשלב זה את האינטרסים הבריטיים) ולהציע שהבריטים יסכימו להעביר את השליטה על הבנקים לידי הממשלה המהפכנית תוך הבטחה שבעתיד יפוצו על הנזקים שנגרמו להם. תחילה דחו הבריטים את ההצעה, אבל מאוחר יותר נעתרו לה. הפשרה נתפסה כהצלחה בלתי רגילה למאמצי התיווך של אל כביר, שר האוצר מוסא שבנדאר הביע בפניו את הערכתו הגדולה על הצלחת משימתו המסוכנת, שאל כביר לא חשש לקבל על עצמו.

אולם הבריטים לא התכוונו לוותר על שליטתם בעיראק, וכעבור חודש ארגנו כוחות כדי לשוב ולכבוש את המדינה. הידיעות על תנועת הכוחות הבריטים לעבר עיראק הניעו את חבורת המהפכנים לברוח לצפון, לעיר כרכוך, במטרה לקבל סיוע ממדינות הציר. הם דרשו מאל כביר לשלוח להם את כל אוצר המדינה ולהתלוות אליהם. בהתייעצות מהירה עם השר הוחלט להיענות לדרישתם למעט השארת סכום כסף למשכורות העובדים. המשרד עסק בקדחתנות באריזת שטרות הכסף. אל כביר ביקש לא להתלוות אליהם מפאת מצבה הבריאותי הקשה של אשתו, ואמר שעליו למהר ולסעוד אותה. לצורך זה הציג בפני השר מברק מבנו המעיד על מחלתה הקשה (המברק היה מתוכנן מראש), וכך הצליח להתחמק מלהתלוות

אליהם. הוא נסע לאיראן ונשאר שם עם בני משפחתו עד אוקטובר 1941. הוא ציין שהשבר הנפשי של הקהילה בעקבות פרעות הפרהוד היה קשה מאוד. אבל בעיקר כעס על כך שאף אחד מהמנהיגים, גם הישרים מביניהם, לא לקח אחריות, לא התנצל ולא פיצה על הנזקים.

שירותיו של אל כביר כחבר בדירקטוריון של הבנק המרכזי נמשכו עד 1958. הוא היה בין הוגי ומיישמי הרעיון של הקמת הבנק המרכזי העיראקי. על פי רוב נבחר חבר דירקטוריון לתקופה של ארבע שנים, במקרים מיוחדים האריכו לעוד ארבע שנים. אחרי שסיים אל כביר שמונה שנים כחבר דירקטוריון, הודיעו לו שהוא נבחר לעוד ארבע שנים תוך עקיפת החוק הקיים. הוא נסע לראש הממשלה נורי אל-סעיד להודות לו על המינוי ועל האמון שנתן בו. נורי אל-סעיד השיב לו: "זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורך כדי להגיד לך תודה על היתרונות בשירותך, ונדאג שתמשיך בעבודתך כל עוד אתה מסוגל לתרום לה".

קצרה היריעה להמשיך לתאר את מעשיו, רעיונותיו וחייו הסוערים ומלאי התהפוכות של אל כביר שהיה מוכן לסכן את עצמו למען עיראק שאותה אהב וראה בה את מולדתו. כשאחד מעובדיו הנוצרים שאל אותו למה הוא לוקח על עצמו תפקידים כל כך אחראים ומסוכנים (הרי בסופו של דבר יטפלו עליו אשמה זו או אחרת, טען העובד, ואמר שהוא כערבי נוצרי משתדל לעשות את המינימום הדרוש) השיב אל כביר, "עבודה ללא משמעות ואתגרים מורכבים אינה מספקת אותו".



ב-1958 לפני פרוץ ההפיכה, שאל את עצמו האם הוא הצטער על החלטתו הראשונית לקבל את עצתו של יחזקאל ששון. בכדי להשיב על כך הוא הסתובב ברחובות עיראק של שנת 1958. הוא נתקל בעיראק שונה לחלוטין ממה שקיבל: זו הייתה מדינה מודרנית, משגשגת, שרמת החיים בה עלתה באופן ניכר; נשים הורידו את כיסויי הפנים ולבשו בגדים מודרנים, למדו ועבדו כמו גברים; רבים מהצעירים נסעו לחו"ל ללמוד וחזרו עם תארים גבוהים; העיר בגדאד התפתחה בקצב מדהים: רחובות רחבים, פארקים וגשרים רחבי ידיים, האוכלוסייה בה גדלה, ושכונות חדשות ומודרניות נבנו. עיראק נראתה כסיפור הצלחה.

ב-1958 התחוללה מהפכה עקובה מדם בראשותו של עבד אל-כארים קאסם, המלך, דודו העוצר, ראש הממשלה ושרים רבים הוצאו להורג .הוא תהה כיצד התדרדרה המדינה כל כך מהר והפכה לזירה של מאבקים, הפיכות תכופות, ורדיפת בצע של פוליטיקאים נכלוליים ,כאשר אל כביר נוכח כי כל השקעתו בממשל תקין יורדת לטמיון. רוב האנשים שהתקבלו למשרד היו חסרי כישורים וההרגלים הקודמים של שוחד וקשרים חזרו לנהל את המדינה.

הוא הגיע למסקנה ,שתהליך המודרניזציה בעיראק היה כנראה מהיר מדי לעיכול לחברה ,שאך זה יצאה מחשכת ימי הביניים.

בשנת 1961, מכר את ביתו ואת כל נכסיו והיגר עם משפחתו לבריטניה. כשהוא כואב את עקירתו. בשנת 1970 כשהיה בן 85 הוא סיים את כתיבת הביוגרפיה הזו .

הערוץ הקהילתי 98 (HOT ו-YES)

 

תכניות המורשת

ימי ד' בשעה 21:00 - 20:00

בימי ב' בשעה 14:00 - 13:00

שירים כבקשתכם

בכל מוצ"ש בשעה 21:30 - 21:00

בימי א' בשעה 09:30 - 09:00

 שעות פתיחה:  

 ב', ד', ה' - 9:00-15:00

 יום ג' - 9:00-19:00

 יום ו' - 10:00-13:00

 סגור בימי א', שבתות וחגים

 

*בימי שישי מתקיים סיור מודרך בעברית, בתיאום מראש עם מחלקת ההדרכה.

בקרו אותנו:

שד' מרדכי בן פורת 83

אור יהודה - למפת הגעה >> 

צרו קשר:

Babylon@bjhc.org.il

טלפון  03-5339278/9

פקס.  03-5339936 

  • Facebook
  • YouTube