رقم (١) لسنة ١٩٥٠ - قانون ذيل مرسوم اسقاط الجنسية العراقية رقم (٦٢) لسنة ١٩٣٣ (מספר [1] לשנת 1950 - נספח לחוק הסרת הנתינות העיראקית מספר [62] לשנת 1933).
בשלהי 1949 איש לא צפה שתוך שנתיים תתרוקן עיראק מיהודיה ורק פחות מעשרת אלפים יהודים יישארו בה. אך בתקופה זו התחוללו מספר אירועים שמילאו תפקיד חשוב בהנעת תהליך היציאה. בדצמבר 1949 בוטלו חוקי החירום ששררו בעיראק מאז אמצע מאי 1948, כאשר צבא עיראק הצטרף לצבאות מדינות ערב שיצאו למלחמה נגד מדינת ישראל. החוק האזרחי הושב על כנו ויציאה בלתי חוקית מעיראק, שבתקופת החירום הייתה כרוכה בעונשי מאסר כבדים, חזרה להיות עבירה על חוק הדרכונים שעונשה המרבי היה שישה חודשי מאסר וקנס של 100 דינר. עתה החלה בריחה המונית של יהודים שנפגעו פוליטית וכלכלית בשנה וחצי האחרונות.
אלפי יהודים עשו את דרכם אל גבול עיראק-איראן, מרביתם חצו את הגבול באזור בצרה ואחרים עברו דרך עמארה וחנאקין. בתוך חמישה חודשים, מינואר ועד מאי 1950, הגיעו לטהרן כ-4000 יהודים ומכאן הוטסו לישראל. בין הנמלטים היו ציונים וקומוניסטים שנרדפו על ידי השלטון וצעירים מובטלים שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי ששרר בעיראק וממדיניות האפליות נגד יהודים שהונהגה מאז 15 במאי 1948 וכללה פיטורים המוניים של יהודים ממשרות ממשלתיות, הגבלות על הענקת רישיונות יבוא של סוחרים יהודיים ועל נסיעות לחו"ל וכן הגבלות על קבלת יהודיים למוסדות השכלה גבוהה.
הבריחה הזו לוותה בהעברת כספים בהיקף ניכר. יהודים שהתרוששו החלו למכור רכוש כדי להתקיים ואחרים החלו להבריח כספים לאיראן. יציאתן של קבוצות אלה והברחת הכספים ערערו את הסדר הקיים והגבירו את חוסר השקט בעיראק. השלטונות ניסו לשים קץ לבריחה אך נכשלו: השוחד הרב אשר שילמו הבורחים הקנה להם את סיועם של כוחות הצבא והמשטרה, וגם איראן, שפעלה בתיאום עם ישראל, סירבה לפניות חוזרות ונשנות להסגיר את הפליטים לעיראק ובכך עודדה את המשך הבריחה. ממשלת עיראק גם לא העזה להקשיח את העונשים כלפי היהודים הבורחים מחשש פן תעורר עליה ביקורת בארצות המערב.
הפתרון שהציעה ממשלת עיראק בראשותו של ראש הממשלה תופיק אל-סווידי, היה "חוק הוויתור על הנתינות", חוק שאיפשר ליהודים לצאת את עיראק באופן חוקי. החוק אושר על ידי הפרלמנט והסנט העיראקיים ופורסם ב-9 במרס 1950. נורי אל-סעיד, האיש החזק בעיראק, לא היה מעורב בחקיקת החוק אך קשה להאמין שלא ידע עליו ולא תמך בו. ואלה עיקרי החוק:
מועצת השרים רשאית להחליט על שלילת האזרחות העיראקית מכל יהודי עיראקי שיעדיף מרצונו לעזוב את עיראק באופן סופי, לאחר שיחתום על טופס מיוחד בפני פקיד ממונה על ידי שר הפנים. [...] כוחו של חוק זה יהיה יפה במשך שנה מיום היכנסו לתוקף. מותר לבטלו בכל זמן בתוך משך זה על פי צו מלכותי שיפורסם בעיתון הרשמי.
היו לחוק שתי מטרות:
לשים קץ לבריחה הבלתי לגאלית של יהודים מעיראק לאיראן ומכאן לישראל, לפקח על היוצאים ועל סדרי היציאה, לפקח על הוצאת הון ולמנוע הברחות מטבע חוץ, וגם להיפטר מאלמנט מתסיס הפעיל במיוחד במפלגה הקומוניסטית ולחסל את ארגון המחתרת הציוני.
להחזיר את תחושת הביטחון ליהודים שיישארו בעיראק. הממשלה צפתה שרוב היהודים יעדיפו להישאר ובכך יביעו הצהרת נאמנות לעיראק והסתייגות מהציונות. כתוצאה מכך ישופר היחס אל היהודים, יוחזרו תחושת הביטחון והיציבות ואלה יובילו להתאוששות כלכלית. כמו כן ישופר דימוייה של עיראק בעיני ארצות המערב.
חוק הוויתור על הנתינות קבע שהיהודים שיבחרו לצאת יוותרו על אזרחותם העיראקית ועל זכותם לחזור לעיראק, יקבלו "תעודות מעבר" ויעזבו את עיראק בתוך פרק זמן מוגבל שלא יעלה על 20 יום. בממשלת עיראק העריכו שמספר היוצאים יעמוד על 6,000-7,000 איש; אבראהים אל-כביר, אחד ממנהיגי הקהילה, צפה שמספר היוצאים לא יעלה על 25,000 איש ואילו ההערכות הישראליות היו גבוהות יותר והתייחסו לעלייה של 30-70,000 יהודים.
על פניו נראה החוק כהסדרה ראויה של הגירתם של כמה אלפי יהודים מעיראק. אולם היו בחוק זה כמה יסודות בעייתיים.
החוק הוגבל ליהודים בלבד ובכך חשף אותם לפגיעות, כפי שאכן קרה שנה אחר כך, עם הקפאת רכושם של המהגרים.
החוק התמקד בשלילת אזרחותם של היהודים שיירשמו במשרד הפנים וכלל גם וויתור על זכות השיבה לעיראק. בכך ביקשה ממשלת עיראק להבטיח שהיהודים לא יחזרו לעיראק. התנהלות זו היא אירוע ללא-תקדים בתולדות ההגירות בעולם.
היהודים עזבו את עיראק כשהם נטולי אזרחות ולכן לא קבלו דרכונים אלא תעודות מעבר. במצב זה היה ברור שאף מדינה, פרט לישראל, לא תקבל אותם.
שלילת האזרחות היתה סופית וכל מי שנרשם חייב היה לעזוב. בחודשים הבאים הגיעו לעיראק ידיעות על המצב הקשה בישראל ולא מעט יהודים ביקשו להישאר בעיראק – אך הדבר לא ניתן להם. כל מי שנרשם – נאלץ לעזוב את עיראק.
תוקפו של החוק הוגבל לשנה בלבד, והדבר היווה אמצעי לחץ על המתלבטים.
החוק לא הזכיר כלל מה יעלה בגורל רכושם של היהודים ואף לא כרך את היציאה עם אבדן רכוש. אבל ב-10.3.1951, מיד לאחר שההרשמה הסתיימה ופג תוקפו של "חוק הוויתור על הנתינות", חוקקה ממשלת עיראק חוק שהחרים את הרכוש היהודי.
כל הסעיפים הבעייתיים הללו העמידו דילמות קשות בפני יהודי עיראק, ערערו עוד יותר את ביטחונם וכך, בסופו של הדבר, הפך החוק למלכודת. בתום שנה התברר שיותר מ-105,000 יהודים, מרבית יהודי עיראק, וויתרו על אזרחותם, עלו על הרכבת האווירית שהתנהלה בין בגדאד ולוד והגיעו כולם למדינת ישראל.
היה כאן פרדוקס בלתי מובן: אם ב-1948 ממשלת עיראק שלחה את צבאה כדי למנוע הקמת מדינה יהודית, הרי ב-1950 היא דאגה לכך שהיהודים היוצאים ממנה יגיעו כולם למדינת ישראל!
ועוד פרדוקס: בהסכם הבלתי פורמאלי בין ממשלת ישראל וממשלת עיראק ("הסכם שלמה הלל-תופיק אל-סווידי") נקבע שיהודי עיראק ישלמו עבור הטיסה, והכסף יועבר לא בדינר עיראקי אלא בלירות שטרלינג. עוד מתנה שהעניקה ממשלת עיראק למדינת ישראל!