כתב: דוד כרכוכלי
ערכה: לילי שור
לראשונה הכרתי את סבתי שמחה כשעליתי ארצה מבגדד, בתחילת שנות השבעים עם משפחתי: אמי, אבי ואחותי. היא המתינה לנו בשדה התעופה, להוטה לפגוש את בנה ואת משפחתו, אותה לא הכירה מעולם. שלושה עשורים לא פגשה את בנה והנה הוא נוחת כאן בארץ עם רעייתו וילדיו !
היא חיבקה אותי במשך דקות ארוכות ובירכה אותי כשהיא שמה את ידה על ראשי כפי שמקובל אצלנו. היא פגשה אותי, את נכדה, לראשונה כשאני בן 17 אביבים.
סבתא "ננה" הקפידה לכסות את ראשה תמיד. היא הייתה אישה צנועה שניסתה להשלים פער של שנים רבות בהן לא הכירה אותנו ולא ידעה מה עלה בגורלנו, במיוחד בתקופה בה עיראק הייתה תחת שלטון מפלגת הבעת' ולא יכולנו לשלוח מכתבים גם לא דרך מדינה שלישית כפי שחלק מהיהודים נהגו לעשות בימים רגועים יותר. כל מכתב שהתקבל מחו"ל טמן בחובו סכנת מעצר בידי השלטון והאשמה בריגול למען ישראל ואמריקה.
אחרי עלייתנו ארצה, התקשורת עמה הייתה קלה כי דיברנו אתה בערבית יהודית, לא כמו נכדיה הצברים שתיקשרו עמה בעברית.
עם נכדיה דיברה בהתחלה, בערבית יהודית עיראקית ובמרוצת השנים גם עברית. נכדותיה הראשונות הבינו אותה היטב כי כל המשפחה חיה בבית אחד. עם נכדיה הקטנים יותר דיברה עברית מהולה בערבית.
הייתי מתבונן בה בעת שבישלה את הקובה לסוגיה, את התבית ושאר המאכלים המסורתיים. אך את שערות ראשה הייתי רואה רק שיצאה מהמקלחת, שערה היה צבוע בצבעי החינה והייתה מסתרקת במסרק שינים עשוי עץ. זהו טקס ארוך שנמשך זמן רב ובמהלכו, תוך כדי סירוק, שמעתי מפיה סיפורים על חייה בבגדד וסיפורים על עלייתה וקליטתה בארץ ישראל לפני קום המדינה, על תקופת הצנע, מלחמות ישראל ועל געגועיה אלינו, טרם הכירה אותנו.
סבתא עלתה ארצה בשנת 1943 דרך דמשק יחד עם בנה הקטן אברהם, שהיה אז בן 9. מדמשק הגיעה לארץ ישראל והתיישבה ברחוב הרצל בתל אביב. הבן אברהם הצטרף לקיבוץ וגדל כמו ילד צבר קיבוצניק.
המסרק שלה היה עשוי שני צדדים. צד בעל מרווחים גדולים בין השיניים וצידו השני היה צמוד שיניים. כשהסתרקה הייתה מעבירה את הצד המרווח של שיני המסרק ולאחר מכן הסתרקה בצידו הצפוף ואז מיהרה לכסות את ראשה ב"שקצה" (מטפחת ראש).
Comments