כתב: יוסף טקו, נכדם של יוסף והלה טקו
יוסף טקו נולד ליעקב וחנה בשנת 1908 בעיר עמארה שבעיראק. יוסף היה הבכור והיו לו ששה אחים ואחיות, מתוכם: משה, חי וסמרה היו אחיו המלאים, גלדיס, יפה והלה היו אחיותיו למחצה, מנועם, אשתו השנייה של אביו. סבו של יוסף, ניסים, היה ממייסדי הקהילה היהודית בעיר ואיש ציבור ידוע ומוכר, אשר בנה את בית הכנסת הראשון בעירו. אביו של יוסף, יעקב, המשיך את דרכו של אביו ותחת חסותו וניהולו היו בתי הכנסת היהודיים וכן בתי המדרש הרבניים בעיר עמארה, וכל זאת עשה בהתנדבות ובאהבה רבה. הוא אף היה בין התורמים לייסוד בית החולים שערי צדק בירושלים.
יוסף למד בבית הספר היהודי "אליאנס" שבעיר מגוריו והצטיין בלימודיו. בהמשך, התנדב לסייע לקהילה, היה פעיל ציבור ושימש יועץ לבני הקהילה שפנו אליו. בשפתו העשירה בערבית הוא ידע לפנות לשלטונות לצורך טיפול וקידום מטרות הקהילה, למרות שלאחר קום המדינה פניותיו סיכנו אותו, והייתה סכנה ממשית פן ייעצר כפעיל ציוני. אחד מתחביביו העיקריים של יוסף היה התעמקות בספרי הקודש: בתנ"ך, בקוראן ובברית החדשה, וזאת מתוך סקרנות יתרה לדתות – ניתוחן, השוואתן ופרשנותן. בקיאותו בנושא זה הייתה גבוהה מאד. לפרנסתו, עבד יוסף בבנק אנגלי בעיר עמארה ואהב את נושא ביצוע התחשיבים.
בשנת 1939 נישא יוסף להלה, בת דודו מצד אביו, ובהמשך פתח חנות לממכר בדים מיובאים, שרבים מלקוחותיה היו מוסלמים מקומיים. בשנת 1945 נפגע יוסף בעינו עקב טפטוף חומצה שנעשה בטעות על ידי רופא עיניים מקומי. העין נפגעה לצמיתות ורק לאחר טיפולים קשים וממושכים התאפשר לו לראות באופן חלקי ולטווח קצר מאד.
הלה, בת למרדכי וצלחה לבית טקו, נולדה בשנת 1923 בעמארה שבעיראק. הלה הייתה הרביעית מתוך ששה אחים: אברהם, סמרה, רפאל, ויקטוריה ורחמה. רפאל היה איש חינוך בכיר וניהל את בית הספר "מנשה צלאח" בבגדאד. הלה למדה בבית הספר היסודי אך לאחר שהחלו לחטוף בנות יהודיות ולאסלם אותן, החליטה המשפחה להוציא אותה ואת אחיותיה מבית הספר. כמקובל באותה תקופה, נישאו הנשים בגיל צעיר מאוד והלה נישאה לבן דודה מצד אביה, יוסף, כשהייתה בת 15, ובשנת 1939, כאשר הייתה בת 16 בלבד, ילדה את בנם הבכור. לקראת לידתו היא תפרה ורקמה את רוב בגדי התינוק שעתיד להיוולד. בהמשך נולדו לזוג בעיראק שלוש בנות. בתחילת דרכם היה מצבם הכלכלי של יוסף והלה מצוין אך במשך השנים נפגעה פרנסתם בשל הפגיעה בעינו של יוסף והלה החלה לעבוד בביתה כתופרת לצורך סיוע בפרנסה. המצב באותה תקופה היה קשה מאד אך היא נשאה אותו בשלווה.
סיפור העלייה והחיים בישראל
יוסף והלה עלו ארצה יחד עם ארבעת ילדיהם במטוס במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" בארבעה בפברואר 1951. הם עלו ממניעים ציוניים היות ובן דודתו של יוסף, עבודי, וכן בעלה של אחותה של הלה, אנואר, היו אסירי ציון שנחשדו בפעילות למען ישראל. ההגעה למדינת ישראל הייתה כחלום עבור המשפחה, וחנה, אמו של יוסף, סיפרה כי מאז ילדותה חלמה על ירושלים. משהבינו שכניהם המוסלמים של יוסף והלה כי הם עתידים לעזוב, הם ניסו לשכנעם להישאר בטענה כי "ישראל היא רק חול וחול" ואינה מפותחת, לא מבחינת תשתיות וגם לא מבחינה תרבותית. כשעזבו את ביתם, ליוותה את המשפחה שיירה גדולה של שכנים מוסלמים שבכו ונעצבו, במיוחד על עזיבתו של יוסף שנהג לסייע ולייעץ להם. בעת עלייתם נלקחו מיוסף והלה חפציהם יקרי הערך על ידי גורמי השלטון המקומי, אולם יוסף הצליח לקבל אישור מיוחד מהשלטונות להעלאת מספר ספרי תורה.
בהגיעם ארצה המשפחה הועברה למחנה "שער העלייה" על יד חיפה ובהמשך הגיעה למעברת עולים בפרדס חנה. המשפחה השתכנה באוהל ויוסף יצא לעבוד בפרדסי חדרה, עיסוק שהיה זר לו לגמרי. ביוני 1951 עברה המשפחה למעברת נחלת יהודה, בה התגוררה באוהל במשך כחצי שנה ולאחר מכן התגוררה בצריף במשך שמונה שנים. במעברה לא היה חשמל, לא בבתים ולא ברחוב ואת הבתים האירו באמצעות עששיות. תנאי התברואה היו קשים, בורות ציבוריים שימשו כשירותים, התשתיות היו בסיסיות מאד וילדים נחבלו לעיתים קרובות.
כשנה וחצי לאחר עלייתם נולד לזוג בן הזקונים, היחיד מבין הילדים שהינו צבר. בן הזקונים נולד בצריף על ידי מיילדת שעבדה בבית החולים איכילוב. בשנת 1959 עברה המשפחה לבית קבע בנחלת יהודה, בית פרטי קטן עם חצר גדולה ששימשה משק עזר. הבית הוקם על שטח שהיה בעבר פרדס.
בהגיעם למעברת נחלת יהודה, הלה עבדה כעקרת בית וכאחראית על בקרת הכספים, ההכנסות וההוצאות המשפחתיות, כשמדי חודש יוסף מסר לידיה את משכורתו, נישק את ידיה ואמר לה כי ידיה מבורכות. יוסף עבד תחילה בעבודות דחק - סלילת כבישים ועקירת עצים, ובהמשך עבד בתחזוקה וניקיון בחברת תכנון המים לישראל (תה"ל), ליד משמר השבעה.
יוסף היה אהוב על קהילת נחלת יהודה ורבים נהגו ללוותו מדי יום אל בית הכנסת ואף ביקשו את עצתו כי סמכו על חוכמתו, יושרו וחדות מחשבתו, בקיאותו במתמטיקה ובבנקאות, ושליטתו המעולה בשפות: בעברית הוא שלט הן בשפה המקראית והן בשפה המדוברת, וכן ידע היטב ערבית, אנגלית וצרפתית. הוא היה פעיל מרכזי בקהילת נחלת יהודה וממייסדי בית הכנסת "אליהו הנביא" עבורו השיג תרומות ומימון. יחד עם זאת, יוסף חש עצב מסוים בשל המחסור הכלכלי והירידה בתנאי המחיה בישראל. בעיראק הוא עבד בבנקאות ובמסחר שתאמו את השכלתו ורמתו האינטלקטואלית, בעוד שבישראל הוא עסק בעבודות דחק ויזע הדורשות מאמץ גופני רב, אך למרות סבלו הוא מעולם לא התלונן או ביקש סיוע מיוחד מהמדינה.
במדינת ישראל של שנות החמישים היתה תקופת הצנע, למשפחות ניתנו תלושי מזון והקצבה, אך למזלה של המשפחה, הלה ידעה לבשל מטעמים נפלאים מהמוצרים הבסיסיים. הבית היה חם ופתוח וכמעט מדי יום ביקרו את המשפחה קרובי משפחה וחברים, לטעום ממטעמיה של הלה, להאזין לחוכמת החיים שלה ולקבל עצות טובות וחכמות מיוסף. הלה ניהלה את הבית ביד רמה, בתושייה רבה ובכוח רצון, ולמרות הקושי הכלכלי הרב, המשפחה מעולם לא חשה במחסור במזון.
בחיים בארץ המשפחה נחשפה לתרבות העברית המקומית ולשירים בעברית, אך יוסף האזין גם לתחנות הרדיו הערביות ששידרו שירים בערבית. יוסף והלה זכו גם לנכדים שאהבו והעריכו אותם. ביולי 1979 יוסף נפטר והלה נפטרה במרץ 2000. הם הותירו למשפחתם זיכרונות נהדרים, אהבה למולדת, וחיבור להיסטוריה המשפחתית ולתרבות העיראקית.
יוסף טקו, הציפורן 6 ראשון-לציון | טל': 050-7425395 | yositako@gmail.com
Commentaires