משה כרמיל: בגדאד חודש נובמבר 1944


.ברקע הרים ודרך טרשים נראית שיירה של ארבעה אמבולנסים ולפניהם עומדים עשרה גברים, חלקם בלבוש אזרחי וחלקם במדים
שיירת האמבולנסים בדרכה מארץ ישראל לאיראן דרך עיראק

מאת: ברוך מאירי


מתוך מכתבו של משה (צ'רבינסקי) כרמיל אל רעייתו חיה, לאחר שהגיע לבגדאד במסגרת מסע אמבולנסים של ליגה V

בחודשים אוקטובר- נובמבר 1944 החל מסע האמבולנסים מארץ ישראל לאיראן דרך עיראק: מתנת הישוב היהודי בארץ-ישראל לצבא הסובייטי, על עמידתו האיתנה כנגד הנאצים. למסע הזה, מספר חודשים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה, הייתה גם מטרה סמויה: להיפגש עם חברי התנועות הציוניות, בעיראק ובאיראן, לבדוק נתיבי העפלה אפשריים לארץ ישראל.

מטרת הארגון ליגה V הייתה להביע את הערצתם לצבא הסובייטי. ואילו חברי ההגנה ניצלו את המסע כדי להגיע לשליחים, לחברי התנועה בעיראק ולהביא להם חומר עיוני כתוב כדי לחזק את הפעילות הציונית, לתקן את "גדעון" (שם הקוד של מכשיר האלחוט) בבגדאד, שאיפשר את הקשר בין בגדאד ותל- אביב.

מרדכי ביבי כתב, בספרו על הקמת המחתרת הציונית בעיראק, שאנשי השורה בבגדאד היו מאד מאוכזבים שהאמבולנסים לא הביאו להם כדורים ונשק. אך מאד שמחו בספרים ובחוברות שהגיעו וכמובן שמחו מאד למפגשים ולעדכונים החיים.

במשלחת הישוב היהודי מארץ-ישראל, היה גם משה כרמיל (צ'רבינסקי) לימים אחת הדמויות המרכזיות במוסד לעליה ב', ארגון חשאי שקדם להקמתו של המוסד הישראלי. לפני מספר ימים (ליתר דיוק: ב-13 למאי השנה) חשפתי בתכניתי בזום, במסגרת מ.ת.ג. של ארגוני הגימלאים בישראל, את חייו ופעולותיו של איש המסתורין משה כרמיל (צ'רבינסקי) ז"ל. עשיתי זאת בעזרת בנותיו, שולי קלאוס וריבי דנקונה, ד"ר בני מיכלסון אל"מ במיל', לשעבר ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל; ד"ר נתי קנטורוביץ', ממונה על מידע ומחקר בנתיב, משרד ראש הממשלה.

עם מותו של כרמיל הספידו יו"ר הכנסת, השר לשעבר ומהעומדים בראש מבצע העלייה הגדול מעיראק, שלמה הלל, במלים הללו: "עד היום אם תשאל את אלה שעבדו אתו ויצאו לשליחויות מסוכנות, לפי בקשתו, מה היה תפקידו הפורמלי של מוישהל'ה במוסד לעליה ב', לא רבים ידעו להשיב במדויק. אך כולם יגידו כי מוישהל'ה היה המוסד לעליה ב'."

ומרדכי בן-פורת הוסיף, בשיחה טלפונית איתי, את משפט המחץ הבא: "יוצאי עיראק בישראל ובגולה חבים חוב גדול למוישלה כרמיל על תרומתו האדירה להעלאתם לישראל."

את משה כרמיל זכיתי לראות מספר פעמים בבית בתו שולי ובעלה עמירם קלאוס ז"ל, חברינו הקרובים. במשך כל הפגישות הקצרות הללו כמעט ולא הוציא הגה מפיו. בכך "אישר" את אשר אמרו בנותיו, שולי וריבי, בתכנית: "אבא התנהג עד ליומו האחרון כאילו הוא עדיין משרת בארגון חשאי." ואכן, משה כרמיל לא הרבה בדיבור אך הרבה במעשים שתרמו למדינת ישראל ולאזרחיה.

כיום אנו מבינים, יותר מתמיד, שמשה כרמיל היה בין השליחים הראשונים שהגיעו לעיראק, כדי לגשש ולבדוק מקרוב את ההתארגנות של התנועה הציונית, ובעיקר את הנתיבים האפשריים להברחת היהודים. הוא עשה זאת בשקט ובשלווה – תכונות בהן הצטיין. לכן לא פלא שכמה מחברי התנועה הציונית בעיראק, שראו את התכנית בזום ושמעו מפי בתו, ריבי, אודות החוברת שכתבה והוציאה לאור, לאחר עבודה מאד מקיפה – תחת הכותרת: מסע בעקבות מכתבים. מכתבים שכתב משה במסעותיו לרעייתו חיה ברחבי העולם.


בחור צעיר לבוש מעיל עור כהה עם צווארון פרווה, שערו כהה וקצר, הוא מביט בחיוך קדימה.
משה כרמיל

מטבע הדברים (איך לא...?) צד את עיני מכתב אותו כתב כרמיל, בשמיני לנובמבר 1944, בחדרו במלון בבגדאד לאשתו חיה, לבית רוזנברג. אני שמח להביא בפניכם את תוכן המכתב, בו מתאר משה כרמיל, יליד קייב, את העיר בגדאד, כפי שראו עיניו:

"...הגענו לבגדאד במוצאי שבת. אריה שול הטוב והנבון הכין לנו מקומות במלון טוב. שעה ארוכה התרחצנו ו"התכבסנו" מאבק המדבר ולכלוך אחר. בערב מאוחר יותר טיילנו עם חברים אחדים בעיר. העיר גדולה. הרחובות המרכזיים וביחוד השדרות רחבי ידיים וארוכים ארוכים. הרבה תאורה ותנועה. זה הוא רושם לילה.

"הרושם החזק ביותר עושה החידקל הרחב העובר את העיר והגשרים הגדולים והרחבים והתאורה עליהם, נראים לאיש חדש כדבר מה עצום ונפלא. ברחובות הרבה מכוניות פרטיות ועוד יותר טכסי בשפע. נוסף על אלה כרכרות לרוב ואני התייר כבר נסעתי בהן לרגלי עניינים, בהנאה רבה.

"חנויות ספרים כמעט שאינן בנמצא. המון בין-לאומי ממלא את הרחובות, בתי הקפה והמלון. אוזנך תשמע בליל שפות וניבים. במלון סמירמיס שלנו, היו אנגלים, אמריקאים, הודים, יוונים, הולנדים, יהודים, ערבים ועוד.

ליד הרחובות המרכזיים, שכונות דלות, לכלוך ובעיקר צחנה.

"המלון שלנו, כרבים אחרים, נמצא על חוף הנהר. המרפסת הגדולה, שהיא בעצם גינה גדולה משקיפה על הנהר. מראה נאה. סירות שונות זוחלות על החידקל. אין תנועה רבה.

"העיר מונה, כפי שאמרו לנו כאן מאה ועשרים אלף יהודים, שהם שליש מכלל אוכלוסיית העיר. רישומם בחיי העיר אינו בהתאם למספר. רב חלקם במסחר ומלאכה. ומנת העוני והדלות שנפלה בגורלם עוד גדולה מזו. טרם ביקרתי בגטו בגדאד.

"ביום הראשון והשני עסקנו בסידורים להמשך הנסיעה ולא הצלחנו לראות את העיר. פרט בולט בבגדאד (ובכל עיראק), השוטרים המשגיחים על התנועה ברחובות, לובשים בגדים לבנים. הלובן הזה בולט ביחוד לנו הארץ-ישראליים, הרגילים לבגדים כהים..."

בהמשך מכתבו הביע משה כרמיל את געגועיו לביתו בארץ ישראל, אותו עזב לפני שבוע ימים בלבד, ובעיקר לאשתו חיה ולבתו הבכורה שולה (שולי) התינוקת...


מכתב של משה כרמיל בכתב ידו
מכתב של משה כרמיל בכתב ידו