מֹשה חָנָם

נולדתי בבגדאד בשנת 1932, בן זקונים למרדכי וחנה חָנָם, ולי שלושה אחים מבוגרים ממני: טופחה, שלמה ואברהם. לאבי היו שני ילדים נוספים בוגרים יותר: יחזקאל ואביבה, מנישואיו הראשונים לאשתו שנפטרה בטרם עת. בעיראק נהוג היה לקרוא לכל ילד בשמו, שם אביו ושם סבו, שמי המלא היה: משה-מורדוך-חזקאל.


תעודה של משה חנם מן הגמנסיה בבגדאד
תעודה של משה חנם מן הגמנסיה בבגדאד

משפחתי התגוררה בבגדאד עם עוד שתי משפחות בבניין ארוך. לכל משפחה היו חדר או שניים ורחבה, כשהשירותים והמטבח משותפים. אנחנו משפחת כוהנים. בביתנו שמרנו שבת, הדלקנו נרות והלכנו לבית הכנסת. בגיל 13 חגגתי את בר המצווה בעלייה לתורה.


בילדותי למדתי יחד עם אחי אברהם עברית ותורה בבית ספר של הקהילה היהודית "בית כנסת מנדלי" ובהמשך ב"מדרש". בהמשך התקבלתי לבית ספר "נוריאל", בית ספר יהודי פרטי ששכר הלימוד בו היה גבוה, אך זכיתי ללמוד בו בחינם. את לימודי הגימנסיה למדתי בשעות הערב כשבשעות היום עבדתי כמחסנאי חלקי חילוף לרכבים. בעל החברה היה יהודי, שמו יחזקאל ציון עבד, והיה לנו הסכם, שבנוסף למשכורת הוא ישלם לי גם את שכר הלימוד עבור כל שנת לימודים שאסיים בגימנסיה. וכך היה.


בגיל 19, בשנת 1951, עליתי ארצה במבצע "עזרא ונחמיה" יחד עם אמי ואחי אברהם, הישר למעברה בקסטינה, ומשם למעברת אור יהודה שנקראה אז כפר ענא. אבי נפטר בעיראק ולא זכה לעלות לארץ. אחי שלמה עלה ארצה לפנינו במטוס הראשון לארץ, וגם טופחה אחותי, שהתחתנה בעיראק, עלתה ארצה קודם עם בעלה עזרא יהודה. תאריך הלידה המדויק שלי לא היה ידוע, רק שנת הלידה, לכן, כשעליתי ארצה הוחלט לקבוע את תאריך יום העלייה, 31 במרץ, כיום הולדתי.


עשרה ימים אחרי העלייה לארץ התגייסתי לצה"ל. עשיתי טירונות בצריפין וניגשתי למבחני קורס טיס אך לא התקבלתי בשל תת-משקל. שקלתי 54 ק"ג וגובהי היה 178 ס"מ. קיבלתי דחיית גיוס על מנת לעלות במשקל אך בינתיים יצאתי לקורס מכונאי חימוש מטוסים בחיל האוויר ונשארתי בתפקיד זה. כבר בלילה הראשון שלי כחייל עברתי חוויה לא פשוטה כשבטעות נשכבתי על שיח סברס - הסתגלות מחשלת לארץ החדשה.


כשהשתחררתי מהצבא חיפשתי עבודה. הצטרפתי לקבלן עבודות חשמל ודרכו הגעתי למפעל פוספטים בנגב. חבריי למעברה התפלאו שאני "יורד" לנגב אך אני הייתי מרוצה והשתלבתי במפעל פוספטים כמחסנאי, תפקיד שהיה לי בו כבר ניסיון עוד מימי בעיראק.


באחד הימים, בבואי לאסוף חליפה שהזמנתי אצל חייט בבאר שבע, הבחנתי בבחורה יפיפייה שבאה לבקר את חברתה שעבדה במקום. היא הקסימה אותי. הייתה זו אנט (אלגרה) לבית משפחת לריח, בחורה ביישנית, בהירת שיער וירוקת עיניים שעלתה עם משפחתה מאלכסנדריה שבמצרים ב-1952. היא אמרה לחברתה בצרפתית שאני בוודאי מודד חליפה לקראת חתונה (מאריאז'). פניתי אליה ואמרתי שלא, זו לא חליפת חתונה. היא הובכה שהבנתי את דבריה ומיד חמקה החוצה מהחנות. אמרתי לחייט שאשמח להכיר אותה וביקשתי שיברר אם היא מעוניינת. אחרי שבוע חזרתי והחייט מסר שהיא מעוניינת ונתן לי את פרטיה. נפגשנו, יצאנו לקולנוע ועם הזמן הפכנו לזוג. הוריה, ילידי טורקיה, קיבלו אותי בשמחה ותוך מספר חודשים נישאנו.


 משה ואנט ביום חתונתם
משה ואנט ביום חתונתם

עם נישואינו קיבלנו ממפעל הפוספטים, מקום עבודתי, "דירת שירות" בבאר שבע. הייתה זו זכות גדולה. לאורך השנים נולדו לנו חמישה ילדים: אורה (חנה), מרדכי (מוטי), סיגלית (ויקי), יצחק ואיריס. שני הילדים הגדולים נקראו על שם הוריי: חנה ומרדכי, ושניים על שם הורי אנט: ויקטוריה ויצחק. דירת המשפחה ברח' ז'בוטינסקי 5 בבאר שבע נרכשה בהמשך ממפעל הפוספטים והורחבה מלפנים ומאחור על מנת להספיק למשפחה הגדלה. החיים בבית היו טובים, שמחים ומלאי אהבה. עבדתי בפוספטים 15 שנה ובהמשך 25 שנה במפעל מכתשים כמנהל המחסנים וכמנהל רכש. אנט הקדישה את ימיה לטיפול בבית ובילדים וכשגדלו יצאה לעבוד במשביר לצרכן.


כשהילדים יצאו מהבית החלטנו לעבור לגור ליד הים והעתקנו את מקום מגורינו לנהרייה. נהנינו מאוד מהחיים בעיר ומהקרבה לים. אחרי 14 שנות חיים בנהריה, בשנת 2010, אנט הלכה לעולמה ונקברה בבית העלמין בעיר.

כיום, בשנת 2022, אני בן 90. אשתי אנט ז"ל נפטרה לפני 12 שנה. אני מתגעגע אליה מאוד, יודע שזכיתי באשה מיוחדת במינה ויחד בנינו משפחה לתפארת. מאז ימי הקורונה עברתי לגור בתל אביב, קרוב לילדים המטפלים בי במסירות גדולה.


הערבית השגורה בפי תמיד היתה מצוינת. לאורך השנים, בשירות המילואים, שימשתי כמתורגמן. תרגמתי בבית המשפט בעזה ואחר כך במלחמת שלום הגליל בממשל הצבאי בנבטיה בלבנון. אני מאזין לשירים בערבית על בסיס יומיומי: אום כולתום, מוחמד עבד אל-והאב, פריד אל אטרש ואחרים, שר בערבית ונהנה מסרטים נוסטלגיים בערבית. אני אוהב לחוד חידות מתוחכמות בשפה הערבית וגם הבקיאים ביותר ברזי השפה מתקשים לפתור אותן.


את ימי אני מבלה בקריאה, האזנה למוסיקה, פתירת סודוקו. אני אוהב מאוד לחוד חידות, לספר בדיחות וסיפורים עם חוכמת חיים ומוסר השכל. יש לי מאגר אינסופי של חידות, בדיחות, קסמים ומשלים ואני שמח בכל הזדמנות לספר אותם לחברים ולמשפחה. לכבוד יום הולדתי קיבצו הנכד שלי עידו וחברתו את החידות האהובות עליי בספר צבעוני מרהיב וחילקו לכל בני המשפחה. אני אוהב ואוסף שעונים מכל הסוגים והמינים, מפרק ומתקן אותם. יש לי בבית "מוזיאון שעונים" קטן ואני מאמין שזה פיצוי על ימי ילדותי ונעורי, בהם לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות שעון.


אני מלא סיפוק ושמחה מהמשפחה הענפה שיש לי: ילדיי, כולם בעלי משפחות, בהשכלתם - הם ובני ובנות זוגם בעלי תארים אקדמיים גבוהים, ערכיים ופעילים. יש לי ששה עשר נכדים ונכדות ונינים ונינות נפלאים, שיהיו בריאים. בתי הבכורה אורה היא דוקטור לחינוך מוזיקלי, מרצה ומנחת סטודנטים, היא נשואה לפרופ' דן גייגר, דיקן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון ולהם ארבעה ילדים. מוטי בני הוא איש כלכלה ומחשבים, שנים עבד בהייטק כמו גם אשתו ענת המוכשרת ולהם שלושה ילדים. סיגל בתי היא מאמנת כושר אישית לאורח חיים בריא,‏ נשואה לאבי, איש רב פעלים, ולהם שלושה בנים. יצחק בני הוא מוזיקאי ואיש חינוך, במשך שנים ניהל קונסרבטוריון וכיום הוא מנכ"ל עמותה בצפון, נשוי לשרון, אשת חינוך ומרצה באקדמיה, ויחד גידלו את שלושת ילדיהם לתפארת במסגרת החינוך הביתי. בתי הצעירה איריס היא מורה למתמטיקה בתיכון, אשת חינוך ערכית המכינה תלמידים לבגרות, ולה שלושה ילדים.


אדם מבוגר יושב על כורסא צהובה, מאחוריו עומדים חמשה בני משפחה הם בניו ובנותיו. הם מצולמים בתוך בית שקושט בחגיגיות עם בלונים צהובים ושרשראות מנצנצות.
משה חנם עם הבנות והבנים