כתב: אליהו חיים, בנה של קדמה אליהו-שמואל
אמי קדמה אליהו-שמואל ז"ל (2.2.1990-1900) בת רחל וחיים שמואל נולדה בשנת 1900 בעיירה כופרי שבצפון עיראק ובה גדלה, בת בכורה מתוך ארבע בנות. בגיל צעיר נתייתמה מאמה ועול הבית הוטל על שכמה. לאחר שחיתנה את אחיותיה התפנתה, והיא כבר כבת 24 שנה, להקים משפחה משלה. קדמה נישאה לעבד אליהו ועברה לגור בעיירתו טוז כורמטו. על אף שלא רכשה השכלה פורמלית ולא ידעה קרוא וכתוב, חוכמתה, נחישותה, חושיה החדים וניסיון החיים שלה היו נכס שלא ניתן לרכשו בשום אקדמיה.
אמי סייעה בפרנסת המשפחה: היא עסקה באריגת שמיכות צמר, רקחה תרופות מצמחי בר, הייתה מיילדת, עסקה בשידוכים ובטיפול "פסיכולוגי" לנשים יהודיות ונוכריות כאחד, תפרה ביד בגדי עבודה לשכנים החקלאיים, ונוסף לכל אלה – בעיקר בלילות לאור עששית, היא הכינה כלות לחתונה, איפרה והלבישה אותן.
אבי עבד כפועל בחברת הנפט הבריטית ואחר כך עבד כסוחר נודד. יחד עם חבריו, חלקם קרובי משפחה ורובם מוסלמים, הם נדדו בין הכפרים המוסלמים, רכובים על גבי פרדות, שם רכשו טובין, לרוב ביצים, מוצרי חקלאות, סריגים, צמחי תבלין ועוד. את הסחורה הם הובילו לערים הסמוכות, שם מכרו אותה ובתמורה קנו סחורה ושבו למכור אותה בכפרים. אחד מן המסעות האלה התברר כמלכודת שטמנו המוסלמים והביא למותו של אבי. באחד ממסעותיו בכפרים הערביים, ביום חמישי בשבוע, כנראה בתאריך 8.7.1948, המוסלמים רצחו אותו והעלימו את גופתו. החיפושים אחריו נפסקו רק לאחר איום מפורש שירצחו גם את בניו המחפשים אחריו.
בעיירתנו טוז כורמטו חיו מוסלמים שחלקם היו ממוצא תורכי ויהודים שרובם נימנו על המעמד הבינוני והנמוך. הרובע היהודי היה קטן וצורתו צורת מלבן. היו בו שניים או שלושה רחובות ובו התגוררו כ-80 משפחות. ראשי הקהילה ניהלו את ענייני היהודים ודאגו לשירותים הקהילתיים. בראש הקהילה עמד הרב עבד מאיר – מירו. מועלם הרון שימש בתפקיד מוהל ושוחט. חכם שלמה הבגדדי היה "מלמד" בבית המדרש. מועלם חלט שימש כמוהל ושוחט. נאג'י, בנו של מועלם חלט, שימש בשנים האחרונות לשהותנו בעיראק בתפקיד רב הקהילה, שליח ציבור, קורא בתורה, עורך חתונות, ומכין ילדים לטקס בר מצווה שנערך בבית הכנסת. בקהילה התקיימו טקסים יהודיים, לפי המסורת, בהם חתונות, ברית מילה, בר מצוה ועוד.
הקהילה ברובה הייתה מסורתית/דתית ושמרה בקפדנות על קדושת השבת והחגים ועל שאר מצוות היהדות. תושבי העיירה היהודיים התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה הקשורה בעיבוד צמר כבשים. בבתי מלאכה קטנים עסקו בניפוץ צמר כבשים וטווייתו לחוט אריגה, באריגת בדים, בעיקר שמיכות צמר, בצביעת בדים וכן התקיימו גם מתפרות לבגדים.
העלייה לישראל - מבצע עזרא ונחמיה
בראשית שנת 1950 הייתה התרגשות גדולה בקהילה. שליחים הגיעו מארץ ישראל וראשי הקהילה ערכו כנסים בבית הכנסת שעסקו בנושא העלייה. ביום ד' חמישה בחודש אב תש"י (19 ביולי 1950) הובילו אותנו במיניבוסים לתחנת הרכבת ומשם ברכבת לבגדאד. בבגדאד הוסענו לבית הכנסת הגדול על שם מסעודה שם טוב, שם התאכסנו העולים לקראת לעליה לישראל. השארנו הכול מאחור, לכל אחד צרור קטן של בגדים, זה היה כל רכושנו. שהינו במקום ימים אחדים ולמחרת צום תשעה באב, ביום ב' עשרה באב (24 ביולי 1950) אספנו את צרורותינו המעטים ועלינו למכוניות שהובילו אותנו לשדה התעופה בבגדאד. בשעות הצהריים עזבנו את בגדאד בטיסה לקפריסין, שם קיבלו את פנינו נציגי הסוכנות היהודית. אחרי טיסה קצרה הגענו לנמל התעופה לוד (נתב"ג), ביום ג', י"א באב (25 ביולי 1950) בשעה שלוש לפנות בוקר.
הקליטה בישראל
בנמל התעופה עברנו תהליך "טיהור" - ריסוס בחומר הדברה נגד כינים (די.די.טי) – "פליט", כפי שקראו לזה. לאחר תהליך קליטה וחיסונים, הועברנו במשאיות למחנה "שער העלייה" ליד עתלית. במחנה עתלית שהינו בצריפים, בכל צריף היו כ-30-40 משפחות, מיטות ברזל ומזרוני קש מסודרים בשורות בשני צדי הצריף. כל משפחה התארגנה עם המיטלטלין שלה ורבים תלו שמיכות סביב מיטותיהם כדי ליצור מעט פרטיות. הוצע לנו לעבור למעברת "חלסה" בקריית שמונה וראשי הקהילה קיבלו את ההצעה. בשער העלייה שהינו כשבועיים ואז הועלינו למשאיות ולאחר נסיעה ארוכה "פרקו" אותנו משאיות באמצע "שום מקום" שנקרא עדיין בשמו הערבי "חלסה," הלא היא קריית שמונה.
במעברת "חלסה" - קרית שמונה
למעברת "חלסה" הגענו באישון לילה, ב-7.8.1950. המשאיות הורידו אותנו בשדה בור זרוע קוצים ליד ערמת שמיכות ומזרנים והסתלקו. היינו עייפים ונרדמנו מיד. התעוררנו עם שחר והופתענו לראות דמויות מוזרות שנראו לנו כמו לא מהעולם הזה. התברר כי אלו שכנינו התימנים שהגיעו לפנינו ועתה באו לקבל את פנינו. עד מהרה הוקמו אוהלים וכל אחד מן העולים קבל מיטת ברזל, מזרן קש ושמיכה אחת. רבים נרתמו לאלתר והקימו מתקנים לשימוש יומי: מטבחון מחבית שהותאמה לאפיית לחם ולהכנת אטריות מחיטה, וכן יצרו כסאות, שולחנות ועוד, כיד הדמיון של כל משפחה. כעבור חודשים אחדים נבנו "בדונים" (מסגרת עץ מלבנית ועליה מתוח בד עבה) ואחר כך צריפים מפח גלי. בשנת 1954 נבנו השיכונים הראשונים וגם אנחנו זכינו לשיכון עם שירותי שדה ובלי מקלחת.
כבר בגיל 11, בשנת 1954, הבנתי שאין לי עתיד במעברה. לבקשתי פנינו ל"עליית הנוער" שם הפנו אותי לפנימייה. מעתה ועד גיוסי לצה"ל התחנכתי בפנימיות. בפברואר 1961 התגייסתי לצה"ל ובמשך עשרים וארבע שנים שירתתי בחיל מודיעין השדה עד שהשתחררתי בספטמבר 1984 בדרגת אלוף משנה. השלמתי תואר B.A ו – M.A באוניברסיטת תל אביב. כיהנתי כמנכ"ל תאגיד ציבורי ובשנת 2010 פרשתי לגמלאות. מאז אני מתנדב במוזיאון יהדות בבל ובאגודה למלחמה בסרטן.
להוריי נולדו 9 ילדים חמישה בנים וארבע בנות. אני הילד השמיני. להלן האילן המשפחתי:
בארץ כל אחי התחתנו והקימו משפחות, נולדו ילדים, נכדים ונינים. כולם השתלבו בבניין הארץ ובשגשוגה. המשפחה שלנו המונה כ–200 נפש, גרה באזור הצפון והמרכז והעמידה דור של פרופסורים, דוקטורים, אקדמאים, מורים, גננות, קציני צבא בדרגות עד אלוף משנה וחיילים ביחידות העילית של צה"ל שנטלו חלק במבצעים צבאיים ובמלחמות ישראל.
חיים אליהו, השחר 38 מזור | טל': 052-3516091 | elich2@zahav.net.il