מגפה בבגדאד בסוף המאה ה-19


ד"ר צבי יהודה, מנהל המכון לחקר יהדות בבל

מגפות היו נפוצות בבגדאד במאה ה-19. מדי כמה שנים, ולפעמים גם שנה אחר שנה, פרצו מגפות ולתושבים לא היו האמצעים הרפואיים להתגונן בפניהן. האמצעי היחיד שעמד לרשותם, להפתעתנו היום, היה הבידוד וההתרחקות ממקור ההדבקה, רחוק ככל האפשר. שלטונות תורכיה, שמשלו אז בעיראק, הטילו סגר על הכניסה לבגדאד ואסרו על קבורה בה. מי שביקש להיכנס לעיר הושם בהסגר (קרנטינה).

להלן קטע ממכתב ששלח י' ואלאג'י, מורה בבית הספר לבנים של הקהילה היהודית בבגדאד, המנוהל על-ידי חברת כל-ישראל-חברים מפאריס. בו הוא מתאר מגפת כולירה שפשטה בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1889 בגדאד:

הכולירה פרצה ב"שטרה", הנמצאת דרומית-מזרחית לבגדאד, והתפשטה במהירות מאיימת, תחילה ל"סוק אל-שיוך" ול"נאצריה", מדרום ל"שטרה", ואחרי זה לבצרה. כל עוד הייתה הכולירה ב"שטרה" וב"נאצריה" היא לא הטרידה את תושבי בגדאד. אלה ערים קטנות נידחות בלב עיראק, חסרות רופא אירופי, וההודעה על המחלה הושהתה לכמה ימים. רק כאשר פגעה המחלה ב-50 עד 80 אנשים ליום, מכלל אוכלוסייה של 1,500 נפש, החלו השלטונות להתעניין בה ושלחו לאזורים הנפגעים רופאים מומחים כדי לבחון את המגפה. כעבור כמה ימים הם שיגרו מברק בו הודיעו שהמחלה היא כולירה אסיאתית. אז החלו לדאוג, אך השלטונות בבגדאד לא יכלו לנקוט בשום אמצעי מנע...

מיד כשנודע לנו שהכולירה פרצה בבצרה לא נותר לנו ספק שהיא תגיע לבגדאד בשל קשרי התחבורה המאוד הדוקים בין שתי הערים. בכל שבוע באות מבצרה לבגדאד שתי סירות אנגליות ושלוש סירות מוסלמיות ומעוררות תנועה ופעילות. למעשה שלושה ימים אחרי שהכולירה הופיעה בבצרה נמצאו מקרי מחלה בבגדאד.

כאשר נפוצו הידיעות הראשונות על הופעת הכולירה בעיר, לבשו השוקים צורה מוזרה, יותר עוינת ויותר מפחידה. העוברים ושבים היו מבוהלים. בקושי היה להם זמן לומר שלום. כולם נראו לחוצים. אם הזדמן לך לשאול מישהו מדוע הוא ממהר, הוא יענה לך כשדמעות בעיניו שפגעה בו רעה גדולה כי אשתו חלתה בכולירה. שני יענה שבנו חלה בכולירה. שלישי יענה כי אביו חלה בכולירה. מזועזעים מהכולירה. ידיעות השוברות את הלב וגורמות לנו צער. בקיצור האוכלוסייה של בגדאד נתפסה לבהלה איומה. כולם דברו על בריחה, על התרחקות מבגדאד, ולמעשה בגדאד ננטשה תוך יומיים.

גם אני, לבדי בבגדאד, בגיהינום, הלכתי לכפר קטן, בשם "דאודייה", הנמצא על החדקל במרחק של שש שעות רכיבה מבגדאד, שם מצאתי ארבע משפחות יהודיות שנמלטו מבגדאד ערב [פרוץ] הכולירה. נשארתי ב"דאודייה" 26 יום. במשך ימים אלה לא ידעתי מה קורה בבגדאד ומחוצה לה. הרגשתי כמו אסיר שהוגלה למקום הנידח ביותר בעיראק. מעת לעת שלחנו משרת לבגדאד להביא לנו אורז וחיטה, להם נזקקנו במדבר. בנוסף לחום האיום, לרוחות החמות המחניקות ועמוסות האבק, להוצאות העצומות שנאלצנו להוציא עבור ביטחוננו בסביבה פראית, ולטרדות אחרות במשך 26 ימים.

שלושה רבעים מתושבי בגדאד היהודים, החל בעשירים ביותר ועד לבעלי האמצעים הצנועים, עברו לחנות על גדות החדקל במרחק מה מבגדאד. התושבים החיים במצוקה, העניים והמתפרנסים מיום ליום, נאלצו להישאר בעיר. כי כאשר היהודים יצאו את העיר הכול נסגר בבגדאד. העניים סבלו מאד. הם לא יכלו לעבוד למחייתם ולא לבקש פרוסת לחם לקיומם. הם היו מתים מרעב, פשוטו כמשמעו, לולא היו מר סומך* וכמה נכבדים יהודים חוזים את מצבם של מסכנים אלה ומבקשים עזרה קטנה מפאריס.

באותם ימים עצובים ראיתי בייאושם של הבגדאדים. באירופה, עם הודע דבר הופעתה של כולירה בכמה ערים, חיש מהר מתפשט הפחד לכל מקום ומספק לכולירה את מספר הקורבנות הגדול ביותר. לא כן בבגדאד. רק ברגע האחרון מראים היהודים סימני דאגה, והערבים המוסלמים מפגינים אדישות בפני הסכנה וכשרואים שיירות של יהודים עוברות בשוק בדרכן לאיזה כפר כדי לברוח מהכולירה, הם לועגים להם, שורקים וצועקים: "אתם בורחים מהכולירה, אך הכולירה תשיג אתכם לכל מקום שתלכו אליו. אם כתוב לכם שתמותו מהכולירה לא תוכלו להתחמק מזה גם אם תברחו עד סוף העולם." משום כך גורמת הכולירה להרבה קורבנות בבגדאד, במיוחד מבין המוסלמים, המאמינים בדברי מוחמד ומזלזלים בהתרחקות מבגדאד לכמה ימים.

גם היהודים מושפעים מהאוכלוסייה המוסלמית, מהסביבה בה הם חיים, בייאושם. שמתי לב שכאשר נודע להם על הופעת המחלה ב"שטרה" וב"נאצריה" היו מעט מודאגים, וכשדיברתי על הכולירה עם משפחות יהודיות אחדות בבגדאד לא מצאתי כל סימן של חרדה. הם ענו לי: "אלוהים גדול, הכול בידיו, אם נכתב עלינו למות, דבר לא יכול להצילנו, ירחם האל." הם נשאו את עיניהם לשמיים וזה הביע הכול. עם בטחון כזה באלוהים הם לא נוקטים באמצעי מנע כלשהו. הם ממשיכים, כמקודם, לא להקפיד על ניקיונם, ולאכול את כל סוגי הפירות והירקות. למרות זאת עם הופעתה של הכולירה בבגדאד הם גילו יותר זהירות מהמוסלמים. הם עזבו את עסקיהם לכמה שבועות והלכו להתיישב על גדות החדקל ולשאוף אוויר צח כדי לא להיות טרף לכולירה. בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא עברה המגפה לגמרי. בכל יום מאובחנים על-ידי הרופאים ארבעה-חמישה מקרים חדשים.

מגפה זו גרמה מצוקה ליהודי בגדאד. למן פרוץ הכולירה לא היה יום של שקט. הם לא רק שנתנו, כמו שאר תושבי בגדאד, את מכסת הקורבנות, אלא שהיו נתונים לכל סוגי ההתנכלויות מהבדווים במקומות אליהם ברחו. אלה גנבו אותם, חטפו מהם ילדות ונשים צעירות והחזירו אותן לבתיהם אחרי יומיים או שלושה מבלי שאיש יעז למחות.

לפי מידע של הקונסוליות של בריטניה וארה"ב הגיעה המגפה הזו מתימן דרך המפרץ הפרסי לעיר בצרה וסביבותיה בתחילת אוגוסט 1889, ולבגדאד, כאמור, באמצע אוגוסט. בבגדאד התפשטה הכולירה במהירות גדולה. הנתונים על מספר הנפטרים היו ב-19 באוגוסט – 22 נפטרים, ב-22 באוגוסט – 74 נפטרים, ועד לשיא של 93 נפטרים ב- 25 באוגוסט. אז החלה ירידה במספר הנפטרים: 30 ב- 31 באוגוסט, 10 ב- 7 בספטמבר, 2, ב-15 בספטמבר. מנתונים אלה עולה שהמגפה נמשכה כחודש והפילה 934 חללים בבגדאד, מכלל 7,327 נפטרים בכל עיראק.

[צבי יהודה, יהודי בבל באלף השני לספירה, אור יהודה תשע"ג, עמ' 289 – 291.]

*הוא שאול סומך, נציג חברת כי"ח ומנהל בית הספר היהודי לבנים בבגדאד.


הערוץ הקהילתי 98 (HOT ו-YES)

 

תכניות המורשת

ימי ד' בשעה 21:00 - 20:00

בימי ב' בשעה 14:00 - 13:00

שירים כבקשתכם

בכל מוצ"ש בשעה 21:30 - 21:00

בימי א' בשעה 09:30 - 09:00

 שעות פתיחה:  

 ב', ד', ה' - 9:00-15:00

 יום ג' - 9:00-19:00

 יום ו' - 10:00-13:00

 סגור בימי א', שבתות וחגים

 

*בימי שישי מתקיים סיור מודרך בעברית, בתיאום מראש עם מחלקת ההדרכה.

בקרו אותנו:

שד' מרדכי בן פורת 83

אור יהודה - למפת הגעה >> 

צרו קשר:

Babylon@bjhc.org.il

טלפון  03-5339278/9

פקס.  03-5339936 

  • Facebook
  • YouTube