מגפה בבגדאד בסוף המאה ה-19


ד"ר צבי יהודה, מנהל המכון לחקר יהדות בבל

מגפות היו נפוצות בבגדאד במאה ה-19. מדי כמה שנים, ולפעמים גם שנה אחר שנה, פרצו מגפות ולתושבים לא היו האמצעים הרפואיים להתגונן בפניהן. האמצעי היחיד שעמד לרשותם, להפתעתנו היום, היה הבידוד וההתרחקות ממקור ההדבקה, רחוק ככל האפשר. שלטונות תורכיה, שמשלו אז בעיראק, הטילו סגר על הכניסה לבגדאד ואסרו על קבורה בה. מי שביקש להיכנס לעיר הושם בהסגר (קרנטינה).

להלן קטע ממכתב ששלח י' ואלאג'י, מורה בבית הספר לבנים של הקהילה היהודית בבגדאד, המנוהל על-ידי חברת כל-ישראל-חברים מפאריס. בו הוא מתאר מגפת כולירה שפשטה בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1889 בגדאד:

הכולירה פרצה ב"שטרה", הנמצאת דרומית-מזרחית לבגדאד, והתפשטה במהירות מאיימת, תחילה ל"סוק אל-שיוך" ול"נאצריה", מדרום ל"שטרה", ואחרי זה לבצרה. כל עוד הייתה הכולירה ב"שטרה" וב"נאצריה" היא לא הטרידה את תושבי בגדאד. אלה ערים קטנות נידחות בלב עיראק, חסרות רופא אירופי, וההודעה על המחלה הושהתה לכמה ימים. רק כאשר פגעה המחלה ב-50 עד 80 אנשים ליום, מכלל אוכלוסייה של 1,500 נפש, החלו השלטונות להתעניין בה ושלחו לאזורים הנפגעים רופאים מומחים כדי לבחון את המגפה. כעבור כמה ימים הם שיגרו מברק בו הודיעו שהמחלה היא כולירה אסיאתית. אז החלו לדאוג, אך השלטונות בבגדאד לא יכלו לנקוט בשום אמצעי מנע...

מיד כשנודע לנו שהכולירה פרצה בבצרה לא נותר לנו ספק שהיא תגיע לבגדאד בשל קשרי התחבורה המאוד הדוקים בין שתי הערים. בכל שבוע באות מבצרה לבגדאד שתי סירות אנגליות ושלוש סירות מוסלמיות ומעוררות תנועה ופעילות. למעשה שלושה ימים אחרי שהכולירה הופיעה בבצרה נמצאו מקרי מחלה בבגדאד.

כאשר נפוצו הידיעות הראשונות על הופעת הכולירה בעיר, לבשו השוקים צורה מוזרה, יותר עוינת ויותר מפחידה. העוברים ושבים היו מבוהלים. בקושי היה להם זמן לומר שלום. כולם נראו לחוצים. אם הזדמן לך לשאול מישהו מדוע הוא ממהר, הוא יענה לך כשדמעות בעיניו שפגעה בו רעה גדולה כי אשתו חלתה בכולירה. שני יענה שבנו חלה בכולירה. שלישי יענה כי אביו חלה בכולירה. מזועזעים מהכולירה. ידיעות השוברות את הלב וגורמות לנו צער. בקיצור האוכלוסייה של בגדאד נתפסה לבהלה איומה. כולם דברו על בריחה, על התרחקות מבגדאד, ולמעשה בגדאד ננטשה תוך יומיים.

גם אני, לבדי בבגדאד, בגיהינום, הלכתי לכפר קטן, בשם "דאודייה", הנמצא על החדקל במרחק של שש שעות רכיבה מבגדאד, שם מצאתי ארבע משפחות יהודיות שנמלטו מבגדאד ערב [פרוץ] הכולירה. נשארתי ב"דאודייה" 26 יום. במשך ימים אלה לא ידעתי מה קורה בבגדאד ומחוצה לה. הרגשתי כמו אסיר שהוגלה למקום הנידח ביותר בעיראק. מעת לעת שלחנו משרת לבגדאד להביא לנו אורז וחיטה, להם נזקקנו במדבר. בנוסף לחום האיום, לרוחות החמות המחניקות ועמוסות האבק, להוצאות העצומות שנאלצנו להוציא עבור ביטחוננו בסביבה פראית, ולטרדות אחרות במשך 26 ימים.