מאת: ברוך מאירי
בסוף חודש אוקטובר 2013 עמדה צעירה על במה קטנה, במועדון יוצאי עיראק בירושלים, ובלהט רב דברה על... סבא שלה. מחזה לא רגיל במחננו. המרצה, מלכה אליהו קוסוביץ, הקסימה את שומעיה כאשר הזכירה, שוב ושוב, את תרומתו של סבא לציונות בכלל וליהודי עיראק בפרט. מלכה נקבה בשמו של סבא: אהרן ששון. חברי המועדון הביטו איש ברעהו וסימני שאלה רחפו באוויר. רק כאשר נקבה בכינויו, "המורה", נשמעו אנחות רווחה בקרב השומעים.
בימים אלה אנו מציינים 70 שנה לעלייה הגדולה מעיראק, ובעיקר ל"מבצע עזרא ונחמיה" המפואר, בראשותם של מרדכי בן פורת ושלמה הלל, בו עלו ארצה כ-120 אלף יהודים. אך רק מעטים זכרו כי השנה גם מלאו מאה שנה לתחילת הפעילות הציונית בעיראק, אשר אחד מראשיה היה אהרן ששון, שזכה, כאמור, לכינוי השגור בפי כל: "המורה".
כמה ימים לאחר הרצאתה המאלפת החלטתי, כמנהל התרבות של המועדון, להיענות להצעתה ולערוך סיור באזור שוק מחנה יהודה, ובאזור בו שוכן ביתו של "המורה". בתום ההרצאה והסיור נשאלה מלכה על-ידי רבים מהחברים: מדוע אין בעיר הבירה רחוב הנושא את שמו של "המורה?" מלכה השיבה כי נעשו מספר ניסיונות על-ידי המשפחה – אך כולם נכשלו. הבעתי בפני הנכדה ובפני חברי המועדון את רצוני לנסות: "אולי אנחנו נצליח...?"
לאחר שיחה טלפונית קצרה התברר, שרק הנוגעים בדבר רשאים לעשות זאת. כמובן שכאן לא התעוררה שום בעיה. לפנייה הרשמית המחודשת של המשפחה צורפה הפעם גם המלצתו של יו"ר המועדון, יחזקאל שמש והמלצתי. מלכה, שאינה דמות אלמונית בעיריית ירושלים, פנתה במקביל לעזרת "מרכז מורשת יהדות בבל" באור יהודה. מרכז האוגר בתוכו, בין היתר, לא מעט חומר אודות "המורה". שניים מעובדיו הבכירים של המרכז, ד"ר צבי יהודה ויעקב זמיר, נרתמו למשימה והעמידו לרשות מלכה חומרים רבים וחשובים.
עברתי לא מעט תלאות עד אשר זכיתי לראות במו עיניי, לפני כשנתיים, את המכתב מעיריית ירושלים, בו צוינה ההחלטה המשמחת לקרוא את אחד הרחובות בשכונת... על שמו : "הריני להודיעך כי מועצת עיריית ירושלים בישיבתה מיום חמישי ז' באדר תשע"ח (22.02.2018), החליטה לאשר את הכיתוב על השלט לרחוב ע"ש "אהרן ששון (המורה)", בסמטה ללא שם המקבילה לרחוב אלפנדרי, יוצאת מרחוב נבון עד רחוב גיטל דינוביץ, בהתאם להמלצת ועדת שמות לרחובות מיום ראשון, ג' באדר תשע"ח (28.02.2018).
על השלט נכתב הכיתוב הבא: "מחנך, משורר, איש ציבור ואבי הציונות הדתית בבגדאד ועיראק (תרל"ז - תשכ"ב)".
מלכה נשמה לרווחה. יחד איתה נשמו לרווחה לא רק בני משפחתו, אלא גם אלפים מיהודי עיראק אשר הכירו, או שמעו, על פועלו המבורך של אהרן ששון, הוא "המורה".
בחומרים הרבים ששלחה לי מלכה הנכדה, מצאתי גם כתבה של ידידי הטוב, חיים יפת ז"ל, שכתב בחודש פברואר 1963, כתבה ב"מערכה" ביטאון ועד העדה הספרדית בירושלים, במלאות שנה לפטירת "המורה".
"עוד בצעירותו", כתב יפת, "התעניין אהרן הנער, בציונות ובגאולת הארץ, ומיד לאחר מלחמת העולם הראשונה פנה להסתדרות הציונית בלונדון להשגת חומר על הציונות". ביולי 1920 יסד, יחד עם צעירים אחרים, את "האגודה העברית הספרותית" ובסוף אותה שנה אף נוסד מועדון של האגודה, בו נמצאו עיתונים יהודיים מגלויות שונות. כן קוימו במועדון הרצאות בעברית ובשפה הערבית. במועדון הייתה גם ספריה שהכילה ספרים שונים בעברית, בערבית, באנגלית ובצרפתית.
האגודה, כתב יפת, ערכה גם הצגות בפני הקהל הרחב, ובאחת מהן נוכחו ראש הממשלה, עבד אל מוחסון אל-סעדון והמלך פייצל הראשון.
"המורה" קיים התכתבות סדירה עם ההסתדרות הציונית בארץ, עם הרב בן ציון מאיר עוזיאל, שכיהן באותה עת רב ראשי ביפו. ממכתביו המצויים בארכיון הציוני, אפשר ללמוד על רצונו להפיץ את "העולם" ביטאון ההסתדרות הציונית.
"המורה" שימש נציג הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד בעיראק, והיה גובה מס חודשי לקרנות אלו מהקהילה היהודית בבגדד. "המורה", ציין עוד יפת בכתבה, הפיץ את דבר הציונות בין המבוגרים ובין הילדים. הוא הקים בית ספר שנקרא "פרדס הילדים" בבגדאד. לימד את התלמידים עברית, "עד שהיו מסוגלים להציג הצגות במועדי ישראל". כן חיבר שירים רבים הקוראים ליהודי עיראק לעלות לארץ:
קומי שובי למולדתך
אל תשכבי על מיטתך
קומי עשי את חובך
אל תפרשי מעדתך
חושי עשי את מנתך
השתתפי בתחייתך
קומי חקרי את ימיך
היש אמון בשוביך
קומי, דברי בלשונך
נטעי נטעך זרעי גנך
נוהג היה "המורה" לסייע בידי אלה שהיו מוכנים לעלות ארצה והניע יהודים לרכוש חלקות אדמה בארץ ישראל. הוא אשר הניע את עזרא ששון לתרום סכום גדול לקק"ל ליסוד "כפר יחזקאל" בעמק יזרעאל על שם אחיו של התורם.
בשל סכסוך בקהילת יהודי בגדד בשנת 1929, הובא "המורה" בפני שר הפנים העיראקי, אשר הציג בפניו קופסאות של קק"ל. "המורה" הודה מיד ששלו הן, ושהוא אחראי להן. על אף האזהרות להימנע מפעילות ציונית, המשיך ללא מורא במילוי חובתו.
בשנת 1936 נערך חיפוש בביתו והוחרמו כל המסמכים שהיו ברשותו. הוא הועמד למשפט שנמשך חמישה חודשים, ובסופו נדרש לעזוב את עיראק. באותה שנה עלה עם משפחתו לירושלים.
בארץ המשיך "המורה" ללמד ילדים כפי שעשה בעיראק. בכל שבת נשא דרשה בבית הכנסת "אהל רחל" ברחוב דוד ילין והטיף לתורה ולמוסר כמנהגו בבגדד.
הבאתי בפניכם רק טפח קטן מפועלו הרב של "המורה". אך די בו, כך אני מקווה, כדי ללמוד על גדולתו של "המורה".